הייתי רוצה להעמיק בפעם הזו על אהבתם והקרבתם של אבותינו שלעיתים לשומע את הסיפורים הללו נראה לו שמעשים אלה יש רק באגדות, ובסיפורי עם יפים.

502

כאשר מדברים על אהבת האדם וכבוד לזולת ,כולנו חושבים על התנ”ך,או על דברי ” הרבנים הלבנים ” שלמדנו עוד בימי בית הספר היסודי. אהבה כזו וכבוד לאדם, כפי שהמילים מתארות במלוא עוצמתן, קשה למצוא בימנו היום. בעיקר בעולם המערבי. אך יחד עם זאת אהבת אמת הייתה שוכנת בקרבת יהודי אתיופיה והייתה מנת חלקם. אהבה שעברה מאב לבן, מדור, לדור . הייתי רוצה להעמיק בפעם הזו על אהבתם והקרבתם של אבותינו שלעיתים לשומע את הסיפורים הללו נראה לו שמעשים אלה יש רק באגדות, ובסיפורי עם יפים. מסתבר, שנהגו כך אבותינו יהודי אתיופיה. הם בחרו לחיות באזורים כפריים כמו: הרי סימיין,אמבובר,וולקה,דבט,דמבייה,טגריי, קוורה ועוד כפרים רבים ומקצתם בכמה ערים. הם בחרו לגור באזורים אלה לא מפני שחיי העיר לא קסמו להם, או מפני שלא שמעו על האזורים המפותחים ( כמובן הכל יחסי לכפרים שחיו בהם). אלא, מפני שהם חששו מהתבוללות היהודים בערים.

כל דור שמר בקנאות על היהדות מחשש שבמשמרתו תכחד היהדות. הייתה זו אחריות קשה ביותר (לרוב אבותינו חשבו שהם היהודים האחרונים בעולם מכאן באה ההקרבה של אבותינו ליהדות. ). הפחד שיהדותנו תעלם כאשר המיסיון הנוצרי הולך ומשתלט על אתיופיה כולה . למרות המרחקים הגדולים בין הכפרים כך גדלה אהבתם זה לזה. אהבה טהורה ופשוטה מבלי שהיא תהיה מהולה בציניות או כרוכה בחומרניות. תארו לכם. שני יהודים נפגשים בשוק באמצע השבוע, והשוק הומה אדם. מרגע ששני אלה, זיהו זה את זה ביהדותו של האחר. שואלים איש את רעיהו לשלומו ומתחבקים באהבה עזה שאין לתאר.במידה ומגלים שהם קרובי משפחה, השמחה כפולה ומכופלת. אהבת אחים שררה בניהם כאילו היו לשני אחים ביולוגים . עוצמת החיבוקים, וכמות הנשיקות המרעיפים זה על זה וכל שאלה לשלומם של בני הבית מלווה בבכי של געגועים דמעות של אושר הזולגות בעיניי האחים. אהבת האדם, והכבוד לזולת היו מאבני היסוד החינוכי של אבותינו. ההתרגשות של בני המשפחה לראות זה את זה, כאשר לא ראו מישהו מקרבם שנים רבות בגלל המרחק בין הכפרים, באה לידי ביטוי בביקור של אחד מבני הבית, או כאשר עורכים טקס חתונה במשפחה. החתונה הייתה נקבעת לעתים שנה מראש. זאת על מנת שכל קרובי המשפחה באזורים המרוחקים ישמעו ושיתאפשר להם להתכונן ולבוא להתאחד עם המשפחה בשמחתם. כולם היו באים מאזורים רחוקים כאשר הם מצוידים במתנות, וכמובן אהבה וגעגועים ששום סופר או משורר לא יכול לתאר במילים. החתונה הייתה נמשכת יותר משבוע. כי זו סיבה טובה לנוח, לשמוע על התקופה שלא ראו זה את זה. כמובן שירושלים חייבת להיות גם בנושא השיחה.

אחוות האתיופים ידועה לכל, אחוות יהודי אתיופיה זה לזה ידועה יותר. הרבה מפילוסופים מדברים על אהבה, והרבה כותבים עליה, מבלי לחוש באמת אהבה מה היא. ובטח לא בעוצמות כאלה. לעניות דעתי כמובן .כאשר הרבה מיהודי אתיופיה הקריבו בשם האהבה את היקר מכל. (להנחת רבים מיהודי אתיופיה, ההקרבה הגדולה ביותר לא הייתה בסודן. אלא בהרי סימיין ב- 1580 בערך בהנהגת כהן נני צגיי . (כהן: שמם המקורי של הקייסים) . כל יהודי סימיין העדיפו למות מות קדושים על קדושת ה` בהרים מאשר להתנצר. סיפור אמיתי ומרתק על גבורה והקרבה של יהודים בשם האמונה. מאותו רגע, התחילה התבוללות של יהודי אתיופיה שהיום נקראים “פלשמורה” ). האהבה העזה וההקרבה שלהם שמרו עלינו שנים רבות דור אחר דור אהבה מעבר לכל היגיון אנושי. אני אסיר תודה לאלוהים על הזכות שנפלה בחלקי להיוולד באתיופיה ולחוש קצת מאותה האהבה שאני מנסה להביא לכם ואני בטוח שאיני מחדש לכם דבר, בעיקר לאלה שנולדו באתיופיה. אלא משתף אתכם בחווה ותחושת גאווה על כך שאני שייך ליהודי אתיופיה.

גם אם הייתי קטן (עליתי בגיל 5)  חוויתי קצת התרגשות אמיתית ואהבה טהורה. למשל: לראות דוד שבא ממרחקים ושאחיי ובני הבית יורדים לברכיו ומנשקים את הדוד. הליטוף, והחיבוק של הדוד משביע מאוכל ומשכיח שנים של געגועים. כיום, המעט שנשאר מיזה קיים רק אצל ההורים שלנו וגם זה הולך ונעלם. לעניות דעתי, זהו אחד מהנכסים החשובים שיש לנו. אנחנו מחויבים לשמרו לאורך שנים.ההדדיות הזו, היא מקור ההצלחה שלנו בחברה. מה שקורה כיום בתוך הקהילה לא מוסיף לנו כבוד רב. אולי לא יהיה הוגן לצפות לאהבה כמו של אבותינו אבל אפשר לדבר על אהבה במסגרת הנורמה. עד עתה, איש לא טרח לשמר את הקשר האישי בנינו וכל אחד נהיה לעצמו ולביתו. לעיתים, הפכנו למערביים יותר מאנשי המערב עצמם. לא שאני מזלזל חלילה בזה.כל אחד אוהב בדרכו. אבל זה לא אותו הדבר. היום אנחנו מגשימי החזון של אבותינו עומדים בשעת מבחן. האם האהבה לה אנחנו זוכים זה מזה היא באותה מידה שאבותינו אהבו איש את רעיהו? האם אנחנו מתרגשים באותה מידה כאשר אנחנו מתראים? כפי שאבותינו התרגשו? דווקא בארץ ישראל. נכון שהזמנים השתנו והמקום השתנה. אבל אולי בכל זאת? .

הדור הזה לטעמי לא ראוי הרבה לירושלים אותה קיוו לראות הצדיקים הללו. לא ראוי משום שמחצית מאתנו לא זוכר את עברו, את מנהיגיו, מוריו,את ההיסטוריה המפוארת ביותר מבין הקהילות יהודיות בעולם. כך גם עתיד הדור הזה לוטה בערפל. יהודי אתיופיה הם הקהילה היהודית היחידה בעולם שהיה לה שלטון יהודי במדינה זרה חוץ מישראל. אתיופיה הייתה ממלכה יהודית טהורה ( בין המאה :9-13 בהם ממלכת הגדעונים,המלכה יהודית ) כולי תיקווה שמאמצם וחזונים של אבותינו לא היה לשווא. נתחיל לכבד אותם בכך שנכבד איש את רעהו בעיקר הפרגון המתבקש יותר מכול.פרגון הדדי ולשמח בהצלחתו של האחר. נשמר את האהבה שהייתה להם, ונעביר אותה לדורות הבאים אחרינו. כיום, גודל דור אשר לא יודע את האוצר הגלום שבתוכו. רק אם נאמן בהצלחתנו   כפי שאבותינו האמינו בעצמם עוד באתיופיה. לא ירחק היום שבו נראה חתן פרס נובל ישראלי ממוצא אתיופי .

 

תזכרו ! חתן פרס נובל ישראלי ממוצא אתיופי!

1 תגובה
  1. דוויט ביידגיליי ביינסאי says

    מורשת יקרים נהנתי לקרוא ותוך כדי גם לדמיין שהערכים הללו שאבותנו הורישו לנו שמורים היטב גם בדורנו .
    אשרך על ההשקעה הגדולה שאתה עושה עבור כלנו צעירים צעירות מבוגרים כולנו למדים ומנסים לשמר בכל הכוח על הדברים היפים כל כך שקיבלנו בירושה מאבותנו .

    כתיבה יוצאת מין הכלל שתענוג לחזור ולקרוא שוב ושוב .
    אני חש בר מזל שנולדתי לקהיל בית ישראל חש גאוה עזה שלעולם אנסה לשמר את הערכים שקיבלתי מהורי יקרים ואעשה הכל כדי לשמור על אורח חיים כמו שלהם כדי שגם ילדי בעתיד יעבירו הלאה את היופי שבקהילה שלנו .

    ישר כוח גדול תמשיכו להפיץ תורה אהבה שימחה ורעות כי זו הדרך הטובה ביותר לחיים נוחים וטובים .

התגובות סגורות לפוסט זה