רגע לפני שאתמסר לסיפור יציאת מצרים ולמאמרים הרבים שאני אפרסם כאן בדף מורשת בית ישראל אתיופיה.

אני מבקש לזכור את יציאת אתיופיה ואת הנספים הרבים . מסע ארוך, קשה לאין שיעור, שטרם הגיע לסופו ההסטורי ולמיצוי הצדק עם משפחות הנספים ורשויות  המשפט הלבנות אשר טוחנות את גלגלי הצדק אט ! אט  !  עד אשר ימותו דור העדים(הורנו ) ...

430

הסיפור האמיתי שלא יסופר לעולם !

הסיפור הטרגי של קהילת  בית ישראל אתיופיה  הוא לא אלפי המתים שנותרו פזורים בסודן, אלא שאין מי שיספר את סיפורם. הסיפור הטרגי של יהודי אתיופיה  הוא שיש סיפור, אבל הוא לא משקף את סיפורם, אלא את הסיפור של מדינת ישראל.

יוצאי אתיופיה  הם סיפור טרגי, מפני שחלק מהאתיופים, “נציגי העדה”, מספרים את הסיפור של יהודי אתיופיה, שכלל ועיקר אינו אחד ואחיד, בהתאם לסיפור של מדינת ישראל. הסיפור הטרגי של יהודי אתיופיה הוא בכך שהמדינה השתלטה לא רק על העצמאות שלהם, אלא גם על התודעה, ובכלל זה, על העבר וההווה שלהם.

יהודי אתיופיה הם סיפור טרגי, מפני שרשויות המדינה מחקו לאתיופים את העבר ובמקומו יצרו הווה חדש בישראל – אתוס ההצלה הציוני.

כדי להבין עד כמה יהודי אתיופיה הם סיפור טרגי, צפו בסרטון הזה :

 

 



כאן בישראל, לעומת זאת, הרשויות נטלו את החירות לספר סיפור, הדבר הכי בסיסי של כל חברה אנושית. הסיפור שניטל מיהודי אתיופיה מתבטא בעיקר בחוסר האפשרות לספר את סיפור עלייתם לישראל. החיידק שהשתלט על סיפורם הוא הנרטיב של “אתוס ההצלה הציוני”. החיידק הזה מכיל גם את נציגי העדה, המספרים שאינם פועלים באופן עצמאי (עצמוני?). כאשר אלה מספרים סיפור, הם לא רק מסרסים את סיפורם שלהם, אלא אף את הסיפור של כל יהודי אתיופיה, שכאמור הוא כלל אינו אחד ואחיד.
המצב הבעייתי של עולי אתיופיה הוא כמעט בכל שדרות האוכלוסייה. זאת אף כי המצב חמור הרבה יותר, לדעתנו, בסיפור של העולים שהגיעו לישראל בשנים האחרונות, שהרשויות השתלטו על התודעה שלהם באופן טוטאלי. זאת משום שהעולים האחרונים אזוקים לביורוקרטיה הדתית, המסורבלת והמנוהלת בהתאם לכלכלת השוק – היצע וביקוש.

 


השתלטות הרשויות על התודעה של עולי אתיופיה, נעשית בעיקר על העבר שלהם באתיופיה, מפני שעברם מהווה המפתח להבנת השינוי הגדול שחל בהם בישראל. הרטוריקה בסיפור היא שהאתיופים הם “פרימיטיביים”; שבאו “מכפרים נידחים”. נרטיב זה  הושרש עמוק בתודעה לא רק בקרב החברה הישראלית אלא ביוצאי אתיופיה הצברים שהתחנכו במוסדות לשיבוט הישראלי מחדש , וכך כולם מדקלמים ומפמפמים  את אותו נרטיב ” ההצלה גדולה ” שלא היתה : אתוס ההצלה הציוני  . לצורך המחשה  אותם מספרים חובבי הנרטיב השקרי  לא יספרו לכם שבעת שהורנו  התבוססו בדמם בסודן וחיכו לישועה   : למדינת ישראל וקברנטיה הגזענים היו עיסוקים חשובים יותר , אחד מהם לאחר שהצנזורה איפשרה  לפרסם  , זהו  אחד המבצעים הסודיים  והמזהירים בתולדות המדינה מבצע העלאת …   החזיקו חזקקק :

אך תחילה נודה על כך לקשבינו מעבר לים, אשר הביא לידיעתנו עובדה זו כדלקמן: “באתוס ההצלה הציוני”, מפמפמים לנו סיפורי גבורה והצלה. אכן, הם גברו על אלה שנקברו בסודן, באדיס ועל אלה שממשיכים להיקבר בגונדר, אבל הצלה? מסתבר, שבתקופה ציונית הרואית זו, שעשתה הכול לגמור עלינו בסודן, באותו הזמן בדיוק, שהציונות הפרנג’ית התעלמה במופגן מבית ישראל אתיופיה , בנוסף לכך רדפה בשדות הקיבוצים ובערי ישראל אחרי צעירים וצעירות ממוצא אתיופי, שהיו כאן ללא תעודות זהות ישראליות, כדי לגרש אותם מכאן, הם הצליחו להביא חמורים ממדבר דנקיל שבדרום מזרח אתיופיה. אנחנו שואלים, כיצד מתמודדת פרדיגמת “אתוס ההצלה הציוני”, הטוענת כי היה קושי להביא את הא/נשים מסודן ואדיס, בעת שהצליחו להוציא מבצעים מזהירים כמו “מבצע הבאת חמורים “? והיום, איזה קשיים מנעו ומונעים להביא אלפים, הטוענים לזכות השיבה? רק חמור , לא יבין את זאת. (הרגשה של ניצחון, בוז לעיוות המציאות, נקודה.)סוף.



לסיום, רק כאשר יהיו ליהודי אתיופיה מספרים עצמאיים עם תודעה חופשית, כמו גיבורים בסרטון הזה . 

ועוד רבים וטובים , איילה; אביה או כמו קלקידן ובעיקר סופרים ובמאים כמו אברהם אדגה שרשם את המכתב הזה קראו ותבינו למה אני מתכוון  : 

מכתב אל הנספים בסודן בדרכם לישראל .

אני כותב את המכתב הזה לאנשים שלעולם לא יקראו אותו. זהו ניסיון נואש לעורר את זכרם שנשכח בתוך ים של זיכרונות עצובים בארץ מוכת האסונות הזו. הפסימיים יטענו שאני מעורר מתים, הציניקנים יצהלו שאני מגזים, אבל אני חרד שאתם תישכחו מבלי שאף אדם ישים לב.

אתם לא מאה ולא מאתיים, אלא 4,000 איש ואישה, זקנים וטף , שהאמינו שמקומם כאן. ניסיתם להגשים את חלומכם ויצאתם למסע רגלי מפרך דרך ג’ונגלים סבוכים, נהרות גואים ומדבריות אימתניים שבהם רוצחים ואנסים מטילי אימה וחסרי לב. אבל נשארתם שם, במרחב האינסופי, קבורים בתוך אדמה זרה בקבר לא מסומן, לא מעט מכם מבלי שאיש הניח עפר על גופותיכם. אך למרות הסכנות, המשכתם לצאת בהמוניכם למסע שכמדומני לא היה כמותו מאז יציאת מצרים. צעדתם בלילות ובימים והגעתם אל סודן הארורה.

סודן פערה את פיה ואיימה לטרוף את כולנו מבלי להשאיר זכר. לא מעט מכם גרו בשכנות אליי, באותם מחנות פליטים שהפכו למלכודת מוות מדי בוקר עם זריחת השמש. גברים חסונים, אימהות רחומות וילדים שטרם טעמו את טעם החיים נבלו שם כפרחים בשמש. כמו כל אלה שהיו שם נאלצתי לראות אתכם גוועים מול עיניי, וליוויתי אתכם לאותם מקומות מסתור שנקראו קברים.

לא אשכח את הלילות בהם דנו איך להיפטר מגופותיכם בסתר, הרחק מעיניהם של גויים עוינים. לא אשכח את הימים בהם הפנים היו חרושות דמעות יבשות, ולא את רגעי הייאוש וחוסר האונים. לא אשכח איך כל דאגותיי היו לאלה שיישארו בחיים אחריי, ויצטרכו לסכן את עצמם בחיפוש אחר מקום לקבור את גופתי. בסודן הארורה איבדנו את כבודנו האנושי האחרון. משפחותיהם של אחדים מכם נמחקו כאילו לא נבראו מעולם. ילדים נותרו יתומים, הורים שכלו את ילדיהם, גברים איבדו את נשותיהם ונשים נותרו ללא בעלים. את כל זה עשיתם כדי להגיע אל ארץ נחלתכם, אך לשווא.

30 שנה עברו מאז, ואני רוצה שתדעו שהארץ שחלמתם עליה דורות רבים שונה מאוד ממה שתיארתם לעצמכם. ראשית כל, היא מתמודדת עם זכר קורבנותיה בכל עונות השנה. רק בחודש הזה בלבד היא התכנסה אל תוך עצמה פעמיים לקול צפירות מחרידות. הארץ כולה עמדה דום לזכר קורבנות השואה שהגרמנים ועוזריהם, יימח שמם וזכרם, המיטו על יהודי אירופה, ולזכר הבנים שנפלו במערכות ישראל.

כבכל שנה כאשר ימי הזיכרון הללו מתקרבים עולות שאלות מוסריות, אך השנה הן היו שונות. אמנם לא נדיר למצוא כאן אנשים בעלי ממון עד כדי להקיא, ואחרים
שאין להם בכלל, אבל השנה ראינו ושמענו ניצולים שנותרו בחיים לאחר שיצאו ממלתעות המשרפות ותאי הגזים, וחיים בקרבנו ללא יכולת לקנות תרופות שיעניקו להם שנת לילה ללא סיוטים.

ואני חרד, כי שמעתי את אותם ניצולי שואה אומרים “אני נטל על המדינה, המדינה היתה רוצה לראות אותי מת”. אני חרד כי אין אסון שיכול להשתוות לשואה, ואם מתקשים לזכור את קורבנותיה של אחת התקופות השפלות בתולדות האנושות אז מי אתם בכלל, אנשים שחומי עור ה’מתחזים’ ליהודים?

בארץ בה חלמתם לחיות בשלווה עדיין דנים, ואולי ימשיכו לדון לנצח נצחים בשאלה אם יש כזה דבר: יהודי שחור שמוצאו מאתיופיה. כאילו כתוב בספר הספרים שאבות היהודים היו לבנים צחורים. מותכם חסך מכם את עוגמת הנפש, את הדיונים המעליבים עד עומק העצמות בשאלת הזהות היהודית שלכם.

אני מספר שחשבתם שאין יהודים עלי אדמות זולתכם, והם מתפקעים משחוק מלא לעג. את מורשתכם היהודית, שאלפיים שנה שמרתם בחירוף נפש, לא מלמדים בבתי הספר. הניסיונות שלכם להגיע לכאן, הפרושים על פני 150 שנה לפחות, לא זוכים לאזכור בדפי ההיסטוריה. הרי רק לפני 30 שנה גילו אתכם, ורק לפני 25 שנה הצילו את קרוביכם על כנפי נשרים.

בארץ שחלמתם לחיות בה האנשים חיים בקצב מסחרר והזיכרון שלהם קצר מאוד. אנשים שאפילו לא זוכרים את המלחמה של הקיץ האחרון, ובוודאי שאין להם זמן לזיכרון העבר. ואני חרד שזיכרונכם יישאר נחלת מעטים ויתפוגג לו בחלוף הדור שחווה את המסע על בשרו ” סוף ציטוט מאת אברהם אדגה . .

 

 אנו הקהילה צריכים עוד המון כמו אברהם אדגה ודומיו שיספרו באומץ רב  את סיפורם, כחלק ממכלול של סיפורים שמהם מורכב הסיפור של יהודי אתיופיה וככל שירבו ויעשו זאת אנו נוכל להתגבר על החיידק של אתוס ההצלה השיקרי  ולספר את מגוון הסיפורים שיש אצל יהודי אתיופיה. לצערנו, בינתיים, אין בנמצא סופר\ת או במאי\ שהצליחו להתגבר על התודעה שצרבו להם בראש פרנג’ים סוחרי הקליטה.


אנו תקווה, שבעתיד, כאשר נלמד לספר את הסיפור שלנו ללא תכתיב של אחרים, נוכל גם לספר סיפור של אחרים, בצורה פילוסופית – כי בכל אדם מסתתר סיפור, שעושה אותו ראוי ללמוד ממנו על הקיום האנושי, ללא כל אינטרס כלכלי או אידיאולוגי.

אהבתם ? שתפו ועשו לייק ״לדף / אתר מורשת בית ישראל אתיופיה .
תודה , ובתקווה שנחזיר עטרה ליושנה.

התגובות סגורות לפוסט זה