גם אני הייתי פליטה ,גם אני פחדתי שיתפסו אותנו ויסלקו או ישלחו אותנו למותנו.

מאת :שולה מולה .

2,995

גם אני הייתי פליטה ,גם אני פחדתי שיתפסו אותנו ויסלקו או ישלחו אותנו למותנו.

כבר הרבה זמן שהסיפור הזה חוזר ועולה בראשי ומכאיב לליבי. ככל שאני מתעמקת בסוגיה של מבקשי המקלט זה צף ועולה שוב ושוב…
הייתי בת 12 כשהגעתי לסודאן עם אמי ,שני אחי הקטנים ובני משפחה מצד אמי.
סודאן הייתה רעה בשבילנו. היינו רעבים , מי השתייה היו מלוחים. השמש קדחה מעל ראשנו, החול מתחת לרגלינו היחפות להט כמו אפר פחמים חם.
אבל אני רוצה להתעכב לא על כל אלה, דווקא, אלא על הפחד.
פחד שיתפסו אותנו הסודאנים ,שירביצו ,שיכניסו לכלא או ישלחו אותנו לחולות סודאן למות שם מרעב ומהשמש הקודחת. או אולי חיות טורפות זריזות יואכלו אותנו לפני שנמות. אני רוצה לשתף אתכם בקטע ספציפי מתוך סיפור ארוך כואב ומפרך.

אחרי שבועות ארוכים של מסע קשה במיוחד מאתיופיה לסודאן ומספר ימי שהייה בגבול הגענו למתחם שהייה זמני בעיר דוקה. הובילו אותנו לשם מורי דרך סודאנים תמורת כל מה שהיה לנו לתת להם. במתחם, חילקו לנו מים ולחמניות, ערכו רישומים, תחקרו, ביקשו לדעת סיבת בואנו לסודאן. המבוגרים ענו מה שענו. לנו, הילדים, הורו עוד באתיופיה “לשתוק”! פשוט לא לדבר בכלל. אני זוכרת את ההנחיה הזו. הבנתי שהדיבור הוא מסוכן לנו. זאת הייתה גזרה קשה עבורי, לא לדבר! מסוכן אפילו לא שאלתי את אחי שבכה בשקט, בלי קול: ‘למה בוכה’? רק ניגבתי וליטפתי.

תוך כדי התחקירים והרישום עברה שמועה שהם, כלומר הסודנים, רוצים “לשפוך אותנו בחולות של סודאן”. הייתה תחושה של כאוס –אנשים התרוצצו מפינה לפינה, דברו אחד עם השני בפנים מודאגות ,חלקן הרימו כפיהן שמימה לתפילה ולבקשת רחמים במתחם.
אימא שלי ניגשה אלי ולחשה לי: ” אנחנו יוצאים מכאן, תעזרי לאחיך לקום (אחי היה חלש מכדי לעמוד בעצמו) ואל תגידי כלום לאף אחד”. בלילה יצאנו מהשער בזריזות… בנקודה הזאת נקטע הזיכרון והוא מתבהר לי שוב בכניסה לשער ברזל ענק שדרכו נכנסנו לחצר אחורית של בית ענק, בית אבן, אולי דו קומתי, כזה שלא ראיתי בחיי.
לא ראיתי את האנשים שגרים בבית הזה אף פעם. אני רק זוכרת שההנחיה הייתה לא לדבר, לא לצאת מהשער ולא לעשות צרכים בתוך החצר, כלומר להתאפק עד רדת החשיכה! כי “אם הסודנים ידעו שאנחנו כאן ,הם ישלחו אותנו למות בחולות.”
הכול אפשר לסבול : את הרעב ואת הגזרה על הדיבור אבל את התביעה להתאפק היה קשה במיוחד.
בשביל אחי שהיה חולה במלריה ובשאר מחלות של המקום הארור ההוא חפרו בתוך הבקתה בור קטן. כל היתר חיכו עד הלילה.
באחד הימים לא הצלחתי להחזיק. עוד לפני שירדה החשיכה התגנבתי החוצה לעשות צרכי. הסתכלתי שמאלה ימינה קדימה לראות שלא באים סודנים. התיישבתי ובתוך כמה רגעים הופיע גבר לבוש מדים ומחזיק שוט ביד. נבהלתי! נשארתי ישובה מתפללת חזק בלבי שיעזוב אותי. אבל לא, הוא צעק מלים בערבית, הצליף בי פעם אחת, סימן לי לעוף והמשיך הלאה. מאז אותו יום וגם לפני, רק בני הדודים שלי האמיצים יצאו מהחצר כדי לחפש אוכל ומים. יצאו וחטפו מהשוט של הסודני. בכל פעם שחזרו שמחנו. לא רק בגלל האוכל אלא על כך שבכלל שחזרו. עד היום לא שאלתי אותם מה עבר עליהם שם בחוץ..
הזיכרונות מסודאן מושכים אותי לשני כיוונים רגשיים מנוגדים. לפעמים הן רגשות של כעס, טינה, שנאה ואתן הרצון לנקמה. לפעמים אלה הם כאב ואמפתיה.

בשנים הראשונות של השהייה של מבקשי המקלט הסודנים בישראל התחושות האלה התערבבו בי. חשבתי: ‘הגלגל מסתובב’ הם היו נוראים אלינו בסודאן והם משלמים עכשיו את המחיר, פה, בישראל, אבל ככל שנחשפתי אליהם ולסיפורים עליהם הרגש של השנאה האוטומטית והטינה התחלפו באמפתיה.
לפני כשלוש שנים ראיתי את ההצגה של חן אלון שמגוללת את סיפורי המסע שלהם, את היחס של המדינה כלפיהם ואת הסכנות שאורבות להם ב”מדינה השלישית”. שם גמלה בלבי ההחלטה שאני רוצה להיות פעילה בהגנה על “מבקשי המקלט”. הרגשתי שאני צריכה להשתמש בזכות הבסיסית של כאזרחית ולמחות נגד ההתנהגות המפלה של המדינה שלי! גם הפחד של מדינת ישראל מ”השחור” עזרה לי להגיע להחלטה. בייחוד כששמעתי את המנכ”ל לשעבר של רשות האוכלוסין וההגירה שסיפר כי בישראל יש 90 אלף תיירים מזרח אירופאים ששוהים באופן לא חוקי וכינה אותם בבדיחות דעת “תיירים ששכחו לחזור הביתה”. ישראל בה בעת שהיא מעלימה עין מאירופאים ש’נבלעו’ בקהל ישראל מחליטה לרדוף ולכלוא 40 אלף אפריקאים בגלל צבע עורם תוך שהיא מפחידה את הציבור ב’אפריקניזציה’ של ישראל.
אני החלטתי, חרף הטראומה מסודאן, לא אשתוק על גירוש מבקשי מקלט באשר הם ממדינה שאני האזרחית שלה!!

 

התגובות סגורות לפוסט זה