ברוך טגנייה ז”ל (2010-1944 ) היה פעיל מרכזי למען עליית בית ישראל אתיופיה .

666

חשיפה לראשונה !

זהו סירטון נדיר על אבי פעילי העלייה לדורות – ברוך טגנייה ז”ל (2010-1944 ).

 

למי שאינו יודע על פועלו מומלץ לצפות בסרטון שהכנו עבורכם בעמל רב ! ולקרוא את הכתבה שהתפרסמה על מותו במקומון עלוב בעיר רחובות “נשמע הזוי , איש במעמדו של ברוך היה ראוי שיפורסם במדורת החדשות כיאה לגיבורים במעמדו . כך זה במדינת חכמי חלם וכך גם היום התבשרנו שרופאים ישראלים קיבלו הוראה לערוך ניסויים בחטופי תימן בשביל לבדוק עים יש לאותם עולים דם כושי” !? בוא נעזוב זאת זה גורם לי חלחלה !

מתחילים קחו אוויר :

לידעת הציבור הרחב בפרט לצעירי העדה כדאי לדעת שברוך היה מנהיג הכריזמטי שכמעט לבדו שכנע את השלטונות בישראל להעלות את יהודי אתיופיה, האיש שמת ערירי ולא זכה לכבוד לו היה ראוי.

בישראל, כמו בישראל, אוהבים להוקיר תודה לאנשי מפתח שתרמו למדינה בשלל דרכים – אך לרוב נזכרים לעשות זאת רק לאחר שהם כבר לא איתנו. למרבה הצער ישנם גם כאלה שאפילו לאחר מותם לא זוכים להכרה והוקרה, שלא לומר הבעת תודה לתרומתם האדירה למדינה. ברוך טגניה (66), שנפטר עקב מחלה קשה, שייך לאסכולה הזו.

להלווייתו של טגניה שנערכה בבית העלמין שבקרית עקרון הגיעו אלפי אנשים, מספר מרשים לכל הדעות, אך כמעט כולם בני העדה האתיופית. מעט מאוד אנשים מ”ישראל הראשונה” יודעים מיהו האיש ואם כן יודעים מיהו, לא הטריחו עצמם לחלוק לו כבוד אחרון.

רוב בני העדה האתיופית מכירים היטב את פועלו המקיף של טגניה, ולא מעט מהם זוקפים לזכותו את העובדה כי לפני כ-30 שנים מנתה הקהילה האתיופית כ-400 איש בלבד, ובזכותו של טגניה היא מונה כיום למעלה מ-120 אלף איש.

אולם בקרב הציבור הכללי השם ברוך טגניה אינו אומר דבר. אולי עכשיו, לאחר קריאת הכתבה, יידעו יותר על האיש שפעל להעלאת יהודים בני הקהילה האתיופית בדרכים לא דרכים, על האיש שכמעט לבדו חולל שינוי בדעת הקהל הישראלית-יהודית, שהביאה את השלטונות לפעול להעלאתם של יהודי אתיופיה, האיש שלחם עד הרגע האחרון כדי להטמיע בחברה הישראלית את בני הקהילה אותם העלה.

פרופ’ ארווין קוטלר, משפטן יהודי-קנדי, הוא חבר פרלמנט ולשעבר שר המשפטים הקנדי. קוטלר, המתגורר במונטריאול, נחשב למומחה בתחומי המשפט הבינלאומי וזכויות האדם. בין היתר הוא ייצג את נתן שרנסקי בעת שהיה כלוא בברית המועצות. מזה שנים ארוכות מלווה קוטלר מקרוב את פועלו של טגניה ועם היוודע דבר מותו, הוא מיהר להשתתף בהלוויה.

“ברוך
טגניה הוא באמת אחד מגיבורי המאבק למען יהודי אתיופיה”, מספר עליו קוטלר. “מתחילת דרכו הוא היה הניצוץ שהדליק את כולנו במאבק הצודק והבלתי מתפשר. בהלוויה שלו פגשתי משפחה שהוא הצליח להבריח עוד לפני מבצע שלמה, הם כיום חיים בארץ ומאוד מאושרים. זה היה החלום של ברוך”.

עם הדעה הזו מסכים גם שמחה יעקובוביץ’, במאי ומפיק סרטים תיעודיים בנושא ארץ ישראל, שאף זכה בשלושה פרסי אמי. “זו דמות שקמה אחת לדור”, הוא מספר בהתרגשות. “לדעתי הוא אחד מגיבורי מדינת ישראל, ללא שום ספק. החיוך התמידי, הצחוק והראייה האופטימית, למרות כל הקשיים שבדרך, אפיינו כל כך את ברוך.

“הוא יכול היה לסעוד ולשוחח עם כל כך הרבה אנשים ולהתייחס לכולם בכבוד. החל מראשי מדינות, נשיאים, חברי קונגרס ועד לאחרון התושבים. כולם קיבלו יחס הוגן. הוא השאיר אחריו שובל ארוך של אנשים שהאמינו בצדקת הדרך והחתירה נגד הגזענות וההכרה בקהילה האתיופית כיהודים לכל דבר שהם שווי זכויות בחברה הישראלית”.
עינויים בכלא האתיופי
טגניה נולד בשנת 1944 בכפר אתיופי קטן בשם אוזבה. לאחר שהוריו התגרשו, הוא גדל אצל סבו. תפקידו היה רועה צאן, אולם סבו, שהיה אחד מתלמידיו של המזרחן ד”ר יעקב פייטלוביץ’, דחף את ברוך הצעיר לרכוש השכלה והחדיר בו את חיבת ציון.

לימים העיד טגניה על אהבתו למדינת ישראל ולירושלים. “חשבתי שכל סיפורי התנ”ך התרחשו באתיופיה בכפרים הסמוכים”, הוא אמר באחת ההזדמנויות. “דמיינתי שהקרב של דוד וגוליית היה לא רחוק מהבית שלי ועקדת יצחק בהר הסמוך. אני זוכר שסבי נהג לומר לי כי ירושלים נמצאת במזרח, בכיוון אליו פונות החמניות. העלייה לישראל הייתה בשבילי סוג של פנטזיה, לא חשבתי שזה יקרה”.

בצעירותו למד טגניה בפנימייה שאליה הגיעו תלמידים מכל הכפרים הסמוכים. אחד ממכריו נזכר: “הכרתי את ברוך עוד בהיותו נער צעיר באתיופיה. הוא תמיד בלט בכישוריו ובכושר מנהיגותו”.

בשנת 1955, כשהיה בן 11 בלבד, הגיעו לבית ספרו מספר אנשי ממשל וקראו בשמו של טגניה הצעיר יחד עם עוד 14 נערים יהודים אחרים. החבורה הובאה בפני מלך אתיופיה, שנתן את ברכתו לעלייתם של הצעירים לישראל ואף ביקש מהם כי יחזרו לאתיופיה לאחר שירכשו השכלה. לאחר מספר שבועות נחתה הקבוצה הצעירה בישראל, וברוך ביניהם. בעבר סיפר כי בעת הנחיתה הוא נישק במשך דקות ארוכות את אדמת הארץ.

לאחר שנשלח לפנימיית כפר בתיה, החל טגניה ללמוד את מקצוע החקלאות ועבר להתגורר בנס ציונה. בשלב מסוים הוא זומן למשרד החוץ בירושלים, שם התבשר על פטירתו של סבו. טגניה היה שבור מההודעה והחליט לחזור לאתיופיה.

טגניה רצה להיות מורה בג’ומאה, העיר בה למד, אך כשהגיע לבית הספר בו התחנך בצעירותו, גילה כי הוא נשרף כליל. לפיכך החל טגניה לעבוד ב”אמירן”, חברה ישראלית לייבוא טרקטורים. הוא עבד בחברה מספר שנים ולאחר מכן הגיע להתיישבות האתיופית בגבול סודן, שם קיבל חלקת אדמה אותה עיבד עד שנת 1974.

השלווה הפסטורלית של טגניה נקטעה באותה שנה, עם פרוץ המהפכה הצבאית הגדולה באתיופיה. המהומה הייתה רבה ובשלב מסוים נקלע טגניה בעל כורחו לאמצע המחלוקת. הוא הובא למעצר יחד עם עוד כמה יהודים. הם עונו במהלך השהות בכלא, אך בשלב מסוים הצליח טגניה לברוח.

“ברוך היה היהודי הראשון שיצא מאתיופיה לכיוון סודן”, מספר חבר קרוב, “הוא רצה להציל את עצמו ואת חבריו. משם עבר לניגריה, עלה על אוניית ‘צים’ שהגיעה למצרים, ומשם ליוון ולאחר מכן למלזיה ואז לסינגפור ומשם לישראל”.

טגניה חזר לישראל והתגייס לשירות מלא בצבא. לאחר שהשתרר, חיבר תוכנית מפורטת להבאתם של יהודי אתיופיה וסודן לארץ. בעבר הודה טגניה כי הציע את התוכנית למנחם בגין, שהתלהב ממנה וביקש מהמוסד להיפגש עימו על מנת להוציא את התוכנית אל הפועל.

הבמאי והמפיק שמחה יעקובוביץ’ נזכר השבוע בהשתלשלות האירועים. “בשנת 1978 ברוך נפגש עם שלושה סוכני מוסד ועם נציג נוסף שהיה אחראי על המשימה. הם ביקשו ממנו להתגייס למוסד והוא הסכים. ברוך נשלח לאתונה, יוון, אבל לא עשה הרבה. מפעיליו אמרו לו שהוא צריך להיות ממושמע ולשתוק, אבל הוא הרגיש שהוא לא עושה מספיק, ולכן הוא רצה לעזוב לפאריז כדי שמשם יחל את פרויקט העלאתם של יהודי אתיופיה וסודן”.
כמו ג’יימס בונד
לאחר שראה כי הוא לא מצליח לממש את תוכניותיו, עזב טגניה את המוסד ובשנת 1979 היגר לקנדה, שם המשיך לעשות נפשות למען העלאת יהודי אתיופיה וסודן.

“באותה שנה פגשתי אותו לראשונה במונטריאול. זה סיפור שבקלות אפשר לעשות ממנו סרט”, מודה יעקובוביץ’. “פגשתי אותו כשהייתי סטודנט בטורונטו. ארגון היהודים ערך כנס גדול שהתקיים במונטריאול והגעתי לשם כיו”ר התאחדות הסטודנטים היהודים בצפון ארה”ב. הפגישה איתו שינתה את חיי. הוריי ניצולי שואה, ובהרצאה שלו לא יכולתי להאמין שמקרים מזעזעים מתרחשים ליהודים באתיופיה וסודן ושהמדינה לא עושה דבר כדי להציל אותם”.

איך התרשמת ממנו?
“הוא דיבר בשפה רהוטה, ברורה, מאוד קולחת. אי אפשר היה שלא להיסחף אחריו. בעקבות הפגישה איתו כתבתי מאמר לעיתון ‘ניו יורק טיימס’ על הנושא הזה. המאמר הביא לדחיפה בכל הקשור למאמצים להביאם לישראל. הצעד הראשון החל כאשר עשינו פוסטר גדול להצלת יהודי אתיופיה.

“אני זוכר שאף אחד לא האמין אז שאפריקאי יכול להיות יהודי. זה לא היה מתקבל על הדעת. ברוך סימן עבורי את המושג ‘אחרי’, הוא היה החלוצי, האוונגרדי, פורץ הדרך. הכאב של יהודי אתיופיה היה כאב אישי שלו. הוא ספג את האש ורצה להעלות אותם בכל מחיר. זה היה בליבו ובנשמתו”.

טגניה ראה את ההתלהבות הגדולה מדבריו והמשיך לערוך כנסים גדולים כשבין היתר מילא אולמות בסן פרנסיסקו, שיקאגו, פילדלפיה וניו יורק. באותה שנה התחתן עם סוזאן מיגובסקי, יהודיה קנדית. במקביל, הקשר בינו לבין יעקובוביץ’ התחזק מאוד. “הוא השפיע עליי לעשות את הסרט הראשון שלי”, נזכר יעקובוביץ’. “נסעתי לאתיופיה ועשיתי סרט דוקומנטרי על היהודים שם. הרעיון התגבש וברוך הפנה אותי בדיוק למקומות שצריך לצלם”.

איך זה נעשה?
“תראה”, נאנח יעקובוביץ’. “זה לא היה קל בכלל. ברוך ידע הכל על הכל. הוא אמר לי עם מי לדבר ואיפה. זה היה מבצע ממש כמו ג’יימס בונד. חששתי להיתפס כי בדרכון שלי היה כתוב שהייתי בישראל.

“הגעתי לאתיופיה ומונית מיוחדת שברוך ארגן לי נסעה לאחד המקומות, שם החלפנו עוד מונית ומשם עוד אחת. הגעתי למקומות אליהם ברוך אמר לי להגיע והתחלתי לצלם. בנוסף העברתי להם מידע ועדכנתי את בני הקהילה שישבו שם מה קורה בעולם, כי הם היו מנותקים. צילמתי הרבה מאוד קטעי וידאו ומשם עברתי לסודן”.

מה היה מצבם של היהודים בסודן באותה תקופה?
“מזעזע, ממש מחריד. בכל יום מתו בין 30 ל-50 בני אדם רק ממחלות. הם סבלו שם מרדיפות, מקרי אונס, פשעים ממש קשים. כל הצילומים התאפשרו בזכות ברוך. הוא עזר לי מאחורי הקלעים והביא אותי למצב שיכולתי להביא את החומרים הללו”.

בשנת 1982 הגיע יעקובוביץ’ לישראל כדי לערוך את הסרט, אולם אנשי המוסד חיכו לו בנתב”ג. “הם החרימו לי את כל החומרים ואמרו לי שאסור היה לי להיות שם. איימתי עליהם שאפרסם את הכל במסיבת עיתונאים. הם התקפלו והחזירו לי את הסרט.

“סיימתי לערוך אותו והוא הוקרן בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הסרט, 16 מ”מ, היה חלק מהמלחמה שלי ושל ברוך להכיר באותם יהודים. הסרט גרם ללחץ על כולם. הממשלה בישראל חששה שאותם יהודים ימותו מרעב, ושהמשטר יתמוטט ולא ניתן יהיה להוציאם, ולכן הוחלט להוציא אותם משם”.
היהודים היו נרצחים
בנקודה הזו בדיוק מצטרף פרופסור ארווין קוטלר למאבק. “פגשתי אותו בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת”, משחזר קוטלר. “הוא הראה לכולנו שלא באמת ידענו מה קורה ליהודי אתיופיה. אם לא הוא, הם היו נשארים שם עד היום, ואני אומר את זה בצורה הכי גלויה.

“מבצע משה ומבצע שלמה החלו רק בעקבות הלחץ שהוא עצמו יצר, יחד עם ההפגנות הגדולות, הכנסים שערך, הסרט שהביא לתודעה גדולה. ברוך הדליק את האש בכולנו וזה ייאמר לזכותו. אני עד היום מודה לו על כך”.

בשנות ה-80 החליט טגניה להמשיך את המאמצים להעלאת יהודים מאתיופיה, כך למעשה החל הקשר שלו עם הסוכנות היהודית ועם גורמים אמריקאים שפעלו עימו בשיתוף פעולה.

בשנת 1981 נולדה לברוך בתו היחידה, יפה. למרות שהפך לאיש משפחה, פרק המבצעים הנועז של טגניה היה רחוק מאוד מסיום. “ברוך החליט לנסוע לקניה כדי להוציא משם כמה עשרות יהודים. הוא הגיע יחד עם ביל, אמריקאי ששיתף איתו פעולה. באחד הלילות ביל יצא כדי לארגן את הסידורים האחרונים, ברוך נשאר במקום שבו התאכסנו וכך למעשה ניצלו חייו”, מספר לראשונה חברו הקרוב.

“ביל עבר תאונת דרכים, למרות שעד היום, בוא נאמר זאת כך, יש כאלה שחושבים שלא בטוח שזאת הייתה תאונה תמימה. למזלו של ברוך הוא לא הצטרף לנסיעה וחייו ניצלו. זה היה סוג של נס. הוא תמיד היה במצב של סכנה ותמיד רדפו אחריו. למרות זאת הוא ידע להתחמק מכולם. הוא העלה את אותם יהודים מקניה ועלה אף הוא לישראל”.

מיד לאחר העלאתם של אותם יהודים מקניה, נערכה הפגנה גדולה בירושלים מול משרד ראש הממשלה. “הוא לא ויתר על החלום שלו וראה בעלייתם של יהודי קניה רק סנונית ראשונה. הוא החליט לגייס את כל מי שרק יכול היה לטובת הפעילות הזו”, הסביר חברו הקרוב. “בשלב מסוים נפגשתי אתו בשנות ה-80 ונשלחנו יחד להביא קבוצה של 23 יהודים מסודן.

“הגענו לאירופה ומשם עברנו לסודן בדרכים לא דרכים. הצלחנו לאתר את אותם יהודים בגבול סודן. המצב שלהם היה קשה. ברוך ידע את זה ולכן הוא כל כך לחץ שנוציא את המבצע כמה שיותר מהר. המזל היה שבאמת התאפשר לנו לבצע את זה. אם לא, כמה ימים אחר כך סביר להניח שאותם יהודים היו נרצחים. הצלחנו להעביר אותך מסודן לפרנקפורט בגרמניה, אבל אז הייתה בעיה נוספת שפתאום צצה.

“לא אישרו להם להיכנס לארץ. היינו צריכים להשיג להם ויזה. ניסינו להשיג אישור כניסה, אבל המדינה לא הסכימה שהם ייכנסו. כשברוך ואני שאלנו אותם מדוע הם מתנגדים שניכנס איתם לישראל, נאמר לנו שבגלל שעשינו את זה בצורה ‘פרטיזנית’, ולא במסגרת רשמית, הם לא ייכנסו. כמובן שברוך הפעיל את הלחץ שהוא ידע לעשות ואחרי זמן קצר כל הקבוצה עלתה לישראל”.

טגניה לא עצר גם לאחר רצף הפעולות הנועזות, ואת המשך המאבק להכרה ביהודי אתיופיה המשיך בארה”ב. “הוא הגיע לוושינגטון ונפגש עם סנאטורים, אנשי קונגרס ומיליארדרים. תמיד הם הציעו לו כסף כדי לעזור לו באופן אישי, אך מעולם הוא לא הסכים לקחת”, משחזר יעקובוביץ’. “הוא קיבל כסף לסיוע אבל לא לקח לכיסו. כשהוא הגיע לארה”ב לא היה לו היכן להתגורר והוא ישן אצלי בבית על הרצפה בסלון”.

היה לו כעס על המדינה שלא עזרה להעלות את היהודים?
“הוא לעולם לא השמיע קול נגד המדינה, הוא אהב אותה מאוד. הוא כעס שלא מכירים ביהודי אתיופיה ולא עושים דבר כדי להביאם לישראל, אבל הוא לעולם לא תקף את המדינה כששוחח עם מנהיגי העולם. היו גורמים שניסו להפוך את המאבק לאנטי ישראלי והוא לא אפשר להם לעשות זאת”.
המוברחים
בשנת 1984 הגיע לארה”ב השר עזר ויצמן, לימים נשיא המדינה. ויצמן נפגש אז עם נשיא ארה”ב לשעבר ג’ימי קרטר ולאחר מכן היה אמור לנאום בכנס הסטודנטים היהודים בצפון אמריקה. “ברוך נאם יממה אחת לפני בואו של ויצמן”, מספר יעקובוביץ’. “הקהל נשבה בדבריו של ברוך וכשוויצמן הגיע, הוא נשאל מהי המדיניות של ישראל בנושא הפלשה (הכינוי שדבק באותם הימים ביהודי אתיופיה – ר”ג) הוא ענה ‘פלשה שמפלשה’. וזה למעשה היה לביטוי שעורר את ההדים

איך ברוך קיבל את התגובה הזו?
“כולנו היינו בשוק”, מספר יעקובוביץ’. “ויצמן כנראה לא הבין שאי אפשר להתייחס בצורה הזו ליהודים. זה לדעתי דרבן אותו להפעיל מבצע נוסף”.
כמה חודשים מאוחר יותר חבר טגניה לארגון למען יוצאי יהודי אתיופיה. המטרה שלו הייתה להוכיח כי המדינה לא עושה דבר כדי להעלותם. ללא כל עזרה מהמוסד, הצליח טגניה ליצור קשר עם 12 יהודים באתיופיה. הוא הגיע אליהם והצליח להבריח אותם לשוויץ, לשגרירות הישראלית.

חברו הקרוב של טגניה שופך מעט אור על אותו מבצע: “הוא הצליח לשחד סודנים בעזרת סכומי כסף גדולים. הדרכונים שהונפקו ליהודים שהבריח כמובן לא היו אמיתיים. זאת הייתה הוכחה לניצחון של האמונה בדרך”.
“כולם היו בהלם שהוא לבד הצליח להוציא את היהודים”, משחזר פרופ’ קוטלר. “אפרים הלוי, שהיה ראש דסק אפריקה במוסד באותם הימים, היה בהלם. השאלה שהועלתה הייתה שאם ברוך לבד יכול היה לעשות זאת, אז ודאי שהמדינה כן יכולה, ובעקבות כך החל למעשה בנובמבר 1984 מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה, שבמסגרתו הועלו כ-8,000 יהודים”.

לאחר מבצע משה המשיך טגניה את הלחץ הנרחב על מדינת ישראל ובחודש מאי 1991 התקיים מבצע שלמה, שבמסגרתו עלו לארץ כ-14 אלף יהודים.
גם לאחר העלאת יהודי אתיופיה, טגניה לא שקט על השמרים. הוא התגורר בקרית עקרון ופעל נמרצות לרווחת יוצאי אתיופיה ולשילובם בחברה הישראלית. בשנים האחרונות הקצתה עיריית רחובות קרקע עבור מוזיאון לשימור תרבות יהודי אתיופיה, אותו טגניה כל כך רצה להקים.

איינאו פרדה סנבטו, כתב הערוץ הראשון ומי שליווה במשך שנים את טגניה, מתייחס לכך ואומר: “ברוך היה אדם עם חזון ברור ובהיר. הוא שאף עד יומו האחרון להנחיל את המורשת של יהודי אתיופיה לדור הצעיר. אני חושב שכל אותם אנשים שמנעו את הקמת המוזיאון בגדו בו וגדעו את החלום. הוא רצה שתהיה גאווה לקהילה ושהצעירים לא יחושו שהם פליטים ויתגאו בשורשיהם. הוא היה ציוני וחבל מאוד שרודפי בצע מנעו את החלום”.
חנניה כורש, אחד מחבריו הקרובים של טגניה, אומר: “הספדתי אותו בהלוויה ועדיין מאוד קשה לי לחשוב שאיבדנו אדם כה יקר. ברמה האישית הוא היה אדם שמח, מעולם לא ראיתי אותו עם פנים נפולות. לא היה בו עצב למרות מצבו שלא היה קל. חייו היו קשים מאוד”.
מדוע?
“מפני שהוא היה חסר אמצעים, הוא תמיד נתמך על ידי הקהילה והמשפחה. המאבק הארוך גבה ממנו מחיר כבד ברמה האישית. הוא הזניח את הבריאות שלו ולא חשב לרגע על עצמו. הוא לרגע לא עצר כדי לראות שהוא צריך לדאוג לבריאותו. מבחינתו הוא הקדיש את חייו לנושא של היהודים מאתיופיה וזהו. שום דבר אחר לא עניין אותו”.
איזה זיכרון מיוחד יש לך ממנו?
“אני לא אשכח שהוא תמיד התלבש בצורה אלגנטית ומאוד מכובדת. הוא התהלך כמו אירופאי. הוא היה נדיר בנוף של הקהילה בכלל ושל ישראל בפרט. אני זוכר את השיחה האחרונה לפני שהוא נפטר. המצב שלו היה חמור, הוא שכב על ערש דווי ודיבר איתי על הקמת מוזיאון המורשת ליהודי אתיופיה ברחובות. הוא כל כך רצה לראות את זה ובצער רב זה לא קרה”.
חבר נוסף של טגניה מדגיש כי החלום של טגניה עדיין לא הושלם. “עוד לא הגענו למימוש מלא של החזון שלו”, הוא אומר. “כואב מאוד לחשוב שהוא נפטר מבלי שהגענו לשוויון בחברה הישראלית. המטרה הושלמה בצורה חלקית”.
מת לבד
לתחושה כי טגניה לא זכה להכרה הגדולה בארץ שותפים רבים מחבריו. “אמנם חלק מפעילותו הייתה בחו”ל ולמשך תקופות ארוכות, אבל הוא ראוי לכבוד של מנהיגים”, מדגיש פרופ’ קוטלר. “הוא זה שעשה את העבודה הקשה מאחורי הקלעים. אני מרגיש שלמרות הקשר המיוחד בינינו, לא נפגשנו מספיק. תמיד היינו בידידות עמוקה שנבעה מכבוד הדדי”.

היו ביניכם חילוקי דעות?
“כן, אבל כמו תמיד הכל היה בצורה ערכית. ברוך חשב שלא צריך להעלות את בני הפלשמורה לארץ כי הוא סבר שהם אינם יהודיים. זה לעולם לא פגע בידידות שלנו. תמיד דיברנו על הכל. כשאני מדבר עליו זה עושה לי חם בלב. אני חושב שהוא הדמות של בית ישראל השלם. קשה למצוא אנשים עם כזו מסירות לב למדינה וליהדות”.

מי שלמעלה מחמישה עשורים הכיר מקרוב את טגניה הוא מתי אליאס, שעלה עמו מאתיופיה לארץ. “מהרגע הראשון שהכרתי את ברוך הוא התבלט. הוא היה חרוץ. כולנו עקבנו אחר הפעילות הענפה שלו שהייתה בישראל ובייחוד בעולם. אהבתי מאוד את האופי שלו, את הדרך שבה הוא דבק ולא זז ממנה. הוא האמין תמיד שאפשר לשנות ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. היה לו מאוד אכפת מכל מה שקורה בעדה. כל הנושא של יהודי אתיופיה היה בעצמות שלו, בדם שלו”.

נדמה כי ההכרה בה זכה הייתה בעיקר בחו”ל ולאו דווקא בארץ.
“זה נכון לצערי. אמנם הפעילות שלו הייתה בעיקר בחו”ל אבל בארץ העיסוק המרכזי היה הקליטה של אותם עולים מאתיופיה. הייחודיות של ברוך הייתה שהוא אהב מאוד לפעול לבדו. הוא לא אהב שאנשים אחרים התערבו. לפעמים בלית ברירה הוא נעזר בארגון כזה או אחר, אבל באופן עקרוני הוא היה היוזם”.

מה היה ייחודי בברוך?
“היה לו כוח שכנוע מעולה. באמת. מעבר לכך, תמיד הוא היה מכבד ושומע דעות אחרות גם אם הוא לא אהב אותן. הוא הקפיד לשמור איתי על קשר, בין אם היה בארה”ב, קנדה, אתיופיה או כל מקום אחר. כשהוא היה מגיע לישראל, הוא קודם כל היה מתקשר אליי. כשהוא חלה בשנים האחרונות, נפגשנו פעם בשבוע וניסיתי לעודד אותו”.

כיצד?
“לפעמים ישבנו בבתי קפה וקצת דיברנו. לקראת הסוף הוא היה בודד כי המשפחה שלו לא הייתה בקשר איתו והוא לא כל כך איתם. ביקרתי אותו לפני שנפטר ואני זוכר שדיברנו על הנוער ועל הקליטה ועל החברה הישראלית שהפכה למאוד מושחתת. פעם, בשנות ה-50 וה-60, כשאנחנו הגענו, המצב היה אחרת. המדינה השתנתה והיה לו קשה לראות את המצב בישראל”.

הוא נפטר מבלי שהגשים את חלום המוזיאון ברחובות.
“הכרתי את הצורך שלו לעסוק בהסברה ולהביא את זה לביטוי במוזיאון. יש כאלה שמעריכים מאוד את מה שהוא עשה וישנם כאלה שפחות. לי באופן אישי הוא יחסר. קשה לעכל את החיסרון הגדול של ברוך”.

התגובות סגורות לפוסט זה