Augmentin Adulte Sachet Paquete De Cialis Precio Les Generiques Du Cialis

“בגלל הסיפור שלכם לא הבנתי את אימא”.

172

בגלל הסיפור שלכם לא הבנתי את אמא.

פורסם: yent 10:51,10/05/2021.

הנרטיב הרשמי עסק באתוס של טייסים לבנים שהצילו אותנו מארץ נחשלת. לא דיברו איתנו ואיתכם על הגבורה ועל הפוסט טראומה | יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

הנרטיב הראשון בסיפור העלייה של ביתא ישראל היה זה שתואר בתקשורת ובמערכת החינוך – אתוס ההצלה, איך סוכני מוסד וטייסים לבנים חירפו נפשם וגאלו אותנו מאתיופיה הנחשלת. את הנרטיב השני שמעתי בבית – והוא ריתק אותי, ערער אותי, הימם אותי ועורר בי גאווה. המדינה לא טרחה לספר את הסיפור האמיתי כפי שאני יודעת אותו היום. הסיפור לא החל בנחיתה של מטוסים ישראליים על אדמת אפריקה, אלא הרבה קודם לכן, באקטיביזם של היהודים עצמם – בתכנון, התארגנות, הכנות, התייעצויות, פגישות עם מנהיגי עולם, שליחת מכתבים ומאבק עיקש.

המדינה לא סיפרה שביתא ישראל פעלו לעלייה כבר עם קום המדינה ב-1948 ולאורך השנים נתקלו בהתנגדות מצד המדינה עצמה; התנגדות שהוסרה כדי לסייע לישראל לבטל את החלטת האו”ם 3379 שקבעה שהציונות היא גזענות.

הנרטיב הרשמי לא כלל את העובדה שרבים מביתא ישראל שימשו סוכני מוסד, ושרבים – אבי ביניהם – היו אסירי ציון. גם לא סיפרו שהמסע לישראל לא החל בגלל רעב, עוני ורדיפות, אלא ממניעים ציוניים טהורים. הרי זה גובל בטירוף לקום, לעזוב הכול ולחצות מדבריות ברגליים חשופות. הנרטיב הרשמי השכיח את העובדה שהעלייה מהווה גם ויתור – על בית, משפחה, חברים, זיכרונות, נופים ומרחבים פתוחים, על כל מה שהכירו. ויתור על החיים עצמם. הנרטיב הרשמי לא הזכיר שרוב השורדים את המסע חווים פוסט טראומה. עד היום.

מדוע הסיפור האמיתי הוא בעל חשיבות רבה עבורי?

אולי כי שללו ממני את האמת? אולי כי שללו ממני את ההיסטוריה שלי? אולי כי שללו ממני את הגאווה ואת ההכרה בגיבורים האמיתיים? בדיעבד, התשובה היא לא. לא בהכרח.

הייתי צריכה לנבור עמוק עמוק כדי להבין שהחשיבות של הסיפור האמיתי עבורי היא בכך ששללו ממני משהו נוסף: את האפשרות להבין את אימא שלי. גם אני ובני גילי חווינו את הפוסט טראומה של הוריהם. דור שני.


אימא שלי הייתה חרדה לי מאוד. לא הבנתי מדוע היא לא אפשרה לי להתרחק מזווית עינה, ולא הבנתי את הפחד שאחז בה כשיצאתי לאחר השקיעה. לא הבנתי את הכמות המוגזמת של האוכל והסירים, את ההתעקשות שאסיים הכול מהצלחת, את העובדה שתמיד אחזה בבקבוק מים ופרי בכל יציאה מהבית. לא הבנתי את הדרישה הבלתי מתפשרת שלה להיגיינה אישית ולא את הצלקות הקשות בכפות הרגליים.

לא הבנתי את החשדנות ואת האמונה החזקה בכוח עליון. לא הבנתי מדוע סלחה לאנשים מהר מדי ולמה ערך החמלה הוביל אותה כל חייה.

לא הבנתי את הסלידה שלה מהשמש, ואת העובדה שלא אפשרה לי להיות חשופה תחתיה ולו לרגע קטן אחד.

לא הבנתי את הכרת התודה על כל דבר ואת מלמול התפילות לאורך כל היום.

לו רק השקיעה המדינה את המשאבים שהשקיעה בלהאדיר את חלקה גם בלתת מקום וכבוד לגיבורים כדי שיספרו את סיפורם. לו רק לא התעקשה ביהירותה לקבוע שביתא ישראל פה בחסד ולא בזכות

אילו רק ידעתי את המשמעות של ללדת אותי בדרך, לראות את בתה בקושי נושמת ולבצע בה החייאה. לו הבנתי את המשמעות של לקבור את אחיה הקטן על אדמה זרה, ארורה, לשהות במחנה פליטים צפוף בסודן, להתגבר על מגיפות, על שמש יוקדת ביום וקור מקפיא עצמות בלילה, על הליכה ממושכת במדבר, על רעב מחפיר, על צמא למים, על חיות רעות, שודדים עוינים, על פחד משתק וייאוש גדול. אילו רק הבנתי שהיא לא הגזימה בסיפור אלא דווקא חסכה בתיאורים משום שלא היה בכוחה לחשוף פצעים שטרם הגלידו.לא הבנתי אותה. בשנות נעוריי הייתי עסוקה בלכעוס עליה.


שללו ממני את האפשרות להבין את אבא שלי.בזיכרון הראשון שלי ממנו הוא אוחז במזוודה עשויה דמוי עור בצבע חום והולך איתה לכל מקום. לא הבנתי מדוע עד היום הוא נודד ולא משתקע, מדוע נטש את ילדיו ובחר להיות אדם בודד. עסוק כל היום בתפילה. נודד ומתפלל, מתפלל ונודד.

שללו ממני את האפשרות להבין את סבתא שלי.לא הבנתי מדוע סבתי אישה קשת עורף שמעולם לא ליטפה אף שהעניקה לי את השם “דסש” (ליטוף). לא הבנתי מדוע כולם סביבי שומרים הכול בבטן, לא חושפים או מפגינים רגשות. מאופקים. הייתי שיפוטית, לא בוחלת בביקורת נוקבת. כועסת.

לו רק השקיעה המדינה את אותם משאבים שהשקיעה בלהאדיר את חלקה בעלייה גם בלתת מקום וכבוד ראוי לגיבורים כדי שיספרו את הסיפור שלהם. לו רק הבינה את הוויתור הגדול שעשו ולא התעקשה ביהירותה לקבוע שביתא ישראל פה בחסד ולא בזכות. לא רק בשביל להעמיד דברים על דיוקם אלא כדי להבין את ממדי הגבורה. לו רק עשתה את כל אלה, אולי הייתי מבינה. הרי בשביל לשרוד את המסע – ולא פחות מזה את הזיכרונות והחיים אחריו – הם נאלצו להפוך למישהו שלא הבנתי.

היום אני מבינה. אולי עכשיו גם אתם מבינים אותי.

הקרדיט מגיע לאתר yent.

התגובות סגורות לפוסט זה


Sitemap