מבקר המדינה: “העלאת קרובי משפחה נוצרים, אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון שישראל היא מדינה יהודית, ומחוללת תהליך אינסופי”

599

 

הלב של  מי לא ייקרע למשמע צעקותיהם של
ילדים קטנים, ממוצא אתיופי, ואמותיהם,
שזועקים בדמעות שליש: “רוצים אמא!”,
“רוצים אבא!”? 
סוגיה זו, הקורעת את החברה הישראלית,  לרבות את קהילת יהודי אתיופיה עצמה – מבפנים. 

 מי יכול לעמוד מנגד,  כשהחמודים והוריהם מתקבצים אחת לשבוע להפגנה קבועה מול ביתו בירושלים של שר הפנים אריה דרעי, בדרישה חד משמעית לפתוח בפני 8,000  הממתינים באדיס אבבה,  אתיופיה, את שערי הכניסה לישראל. לכאורה הצדק עימם והלב דואב.

אלא שספק רב אם ההפגנות מייצגות תום לב.

שכן, כלל לא ברור ש-8,000  האנשים הזועקים להעלותם ממחנות המעבר באדיס אבבה ובגונדר, הם אכן יהודים. יש טוענים שמדובר בנוצרים מתחזים, שתפסו טרמפ כוזב על קהילת יהודי אתיופיה,  על מנת לשפר על חשבון עם ישראל את תנאי החיים העלובים באתיופיה; או גרוע מכך – לכרסם, בשליחות גורמי מיסיון
בינלאומיים, ביהדותם של העולים מקהילת
‘ביתא ישראל’, ולהקים כאן מושבה אתיופית
נוצרית שתפעל להעברת יהודי אתיופיה על
דתם. מי חכם ויידע?


נתחיל אם כן מהסוף: מישהו כאן עובד עלינו בעיניים, ומפיץ נתונים מגה-כוזבים.


מדובר בשאלה בינארית פשוטה של כן/לא:
או שהם יהודים זכאי חוק השבות, שחובה
על המדינה להעלותם, וזו אכן חובה קדושה;
או שהם נוצרים המתחזים ליהודים, שחובה
על המדינה לדחותם, כפי שעליה לדחות את
הסודנים והאריתראים. כך או כך. אין מצב
ביניים.


להבנת מורכבות הנושא הרגיש הזה, מדינת כל נוכרייה צריך למפות את המיתדפקים על דלתות המדינה במחנות באתיופיה לשלוש
קבוצות:

 

הקבוצה הראשונה: יהודים, בני עדת ‘ביתא ישראל’, שששמרו על אמונתם ודתם,  התנזרו מנישואי תערובת, וחלקם סיכנו עצמם בעלייה רגלית מפרכת בתנאים תת אנושיים במדבריות אפריקה, ואף הקריבו על מזבח ציוניותם את מיטב קרוביהם שהלכו לעולם מחמת מצוקות הדרך
האכזרית.

 

הקבוצה  השנייה: קהילת הפלשמורה,  שהם צאצאי יהודים שהתנצרו במאה ה-19 , ועכשיו נזכרו ביהדותם לשעבר, שהיקנתה
להם זכות עלייה ארצה וחיים הרבה יותר נוחים בישראל. בני שתי קהילות אלה עלו כולם ארצה עד 2008 .

 

הקבוצה השלישית היא של נוצרים
לכל דבר ועניין, שגילו את הסדק שדרכו ניתן לעלות ממדינתם הנחשלת, למדינה מערבית מודרנית, ומגיעים מכל קצווי
אתיופיה לאייש מחדש את מחנות העלייה שהתרוקנו. הבעיה היא שהחיים הקשים במחנות יוצרים פלונטרים סבוכים:  נוצרים מחפשים להינשא לאישה מבנות
הפלשמורה, והופכים בכך לזכאי עלייה.  אך ברגע שהוא עולה ארצה, הוא דורש להעלות אחריו את שארי בשרו הגויים,
מכוח ‘זכותו’ לאיחוד משפחות: שני הוריו וסיעה גדולה של אחים ואחיות ולעיתים גם ילדיו מנישואים קודמים. גויגדול עצום
ורב, שהכל איתם בסדר, פרט לכך שאינם יהודים. וכך מתפתחת ההונאה ונשמעות דרישות להעלאת קרובים נוספים, לא
יהודים, והגלגל סובב עד אינסוף. יהודי ‘ביתא ישראל’ מזהירים כי זו הדרך הבטוחה להצפת ישראל במיליוני נוצרים, נעדרי זיקה למדינה וליהדות. לא פלא שהקרן
החדשה לישראל תומכת בהעלאת כל הממתינים באתיופיה. זה יקל עלייה להשיג את מטרת העל שלה: מדינת כל נוכר

 

 

יהודי אתיופיה  הם  מימי בית ראשון.

קצת היסטוריה: הקהילה היהודית
באתיופיה היא אחת העתיקות בעולם,  השורדת מאז צאתה לגלות לאחר חורבן בית ראשון. עד המאה ה-14 חיה הקהילה בשלום עם הסביבה, אבל מאז התנכל השלטון המרכזי, הנוצרי, לקהילת ‘ביתא ישראל’, אשר הוסיפה לשמר בציפורניים את דת אבותיה. הקשר הראשון בעידן המודרני שנטווה בינם לשאר העולם היהודי, היה במאה ה-19 .המזרחן היהודי-צרפתי יוסף הלוי,
ביקר ב-1867 בקהילות אתיופיה, ובשובו פעל לשכנע את יהודי צרפת להתוודע ליהודים הללו. רק ב-1904 שלח הברון רוטשילד לאתיופיה את תלמידו של לוי, ד”ר יעקב פייטלוביץ’. באותה עת
גבר הלחץ מצידו של המיסיון הנוצרי באתיופיה לנצר את היהודים – והדבר חולל קרע בקהילה: חלקם שמרו אמונים למסורת אבות, וחלקם פרקו עול יהדות ונשאבו לחיק הנצרות שהשפיעה הטבות ופיתויים. אלה הם בני הפלשמורה – מונח שמשמעותו אדם חסר שורשים, תלוש,
שהמיר את דתו. יהודי אתיופיה ראו בהם
בוגדים, ראויים לחרם ונידוי. עכשיו הם
מוצאים אותם לצידם בארץ.

 

 

התפנית של 73′


בשנת 1973 חלה התפנית. הראשל”צ הרב
עובדיה יוסף זצ”ל, פסק כי יהודי אתיופיה
הינם יהודים לכל דבר ועניין. בעקבות פסיקתו
הכריז מנחם בגין ב-1977 על העלאת יהודי
אתיופיה. זו החלה ב-1979 ,בסיוע המוסד
וצה”ל, תחת אפושל הרודן מנגיסטו, ונמשכה
עד 1985 .העלייה התנהלה בחשאיות, בידיעת
הרודן, בקצב של 500 לחודש, וכונתה לימים
‘מבצע משה’. כך עלו לישראל עד סוף שנות
השמונים כ-16,000 איש. עם נפילת מנגיסטו
ב-1991 ,רבצה סכנת כליה לפיתחם של
היהודים שנותרו באתיופיה, ולפיכך אירגנה
המדינה למענם מבצע חילוץ הירואי, ‘מבצע
שלמה’, שנמשך יומיים, ב-24 וב-25 במאי,
בהם הועלו 14 אלף יהודים.  מבצע שלמה השלים את הבאתם ארצה של בני ‘ביתא ישראל’. באתיופיה נותרו 951,28  בני הפלשמורה, שטענו לזכותם לעלייה מכוח חוק השבות, אך הממשלה פקפקה ביהדותם.  כצפוי הוחל בהפעלת מכבש לחצים על הממשלה וזו נכנעה ואישרה העלאה מדורגת של בני הפלשמורה. ב-1997 אישרה הממשלה עלאתם של אחרוני הפלשמורה. אך שלב זה נמשך עד העלאת 4,000  האחרונים, ב-1999 . אבל הלחצים נמשכו. אפילו הרב הראשי דאז שלמה עמאר נרתם אליהם ופסק
שניתן להעלות את האלפים שהמתינו
באדיס אבבה, בתנאי שיש לכל עולה קשר
ליהדות מצד אימו. דובר אז על 17,000  עולים נוספים, אבל התברר שבפועל יש הרבה יותר מועמדי עלייה מכוח עצמם או במסגרת איחוד משפחות. שלב זה הסתיים בשנים 2008-2007 – ועל פינתונים שנמסרו ב-2008 לוועדת הפנים של הכנסת הועלו עד אז 34,000  מבני הפלשמורה. הסוכנות הודיעה אז למבקר המדינה שהועלו עד סוף 2008′ רק’ 892,22 נפש. כך או כך, ב-2008 הכריזה הסוכנות חגיגית, כי כל בני הפלשמורה הועלו. חוסלה גולת אתיופיה וכל היהודים או היהודים-למחצה, צאצאי ‘זרע ישראל’, הועלו ארצה. תם ונשלח המונח ‘שארית יהודי אתיופיה’.  אבל שום דבר לא באמת תם. במחנות
המעבר באדיס אבבה התקבצו מועמדים
חדשים לעלייה, והפעם גם בעידודם של
אירגונים זרים עתירי ממון. ושוב חזר על עצמו
הדפוס הידוע: הממשלה ‘נאלצה’ להחליט על
מבצע ‘כנפי יונה’ להעלאת עוד 8,000  איש
– והם אכן הגיעו עד תום המבצע באוגוסט
2013 ,ב-91 טיסות. במסגרת זו הגיעו 7,984
האחרונים. כולם הסכימו שזה סוף סיפור
העלייה מאתיופיה.
אבל הדפוס המתעתע בממשלה, ובעם
ישראל כולו, המשיך לפעול. שוב צצו
מועמדים לעלייה שהמתינו במחנה המעבר
באדיס אבבה, וגם אלה דרשו את ‘זכותם’

לעלייה, לפחות מכוח דרישתם לאיחוד
משפחות. וכך אירע, שאחרי שתם ונשלם
מבצעי ‘כנפי יונה’, ‘נתגלו’ במפתיע בנובמבר
2015 עוד 8,000 ממתינים לעלייה. הלחץ
היה כה חזק, שלראשונה הסכימה הממשלה
להעלות קבוצות מחבורה זו, גם במחיר הנורא
של הסרת החסם האחרון לעליית נוצרים
גמורים: ביטול הדרישה לקיומו של קשר של
העולה ליהדות מצד אימו. לאמור, גויים של ממש.
העלייה הזו, יש להודות, התנהלה מתוך
חששות רבים, ומסיבות מובנות. הרבנות
הזהירה כי עולים אלה לא יגויירו, מפנישאינם
מזרע ישראל ואין לצפות מהם לגמירות דעת
בקשר לתהליך הגיור. הרב הראשי יצחק יוסף
הזהיר את הממשלה: “אי אפשר לגייר את מי
שעושה זאת רק כדי לקבל אזרחות ישראלית,
מה עוד שמשרד ראש הממשלה עצמו אמר
לי באופן ברור שאין ויכוח שהם לא יהודים”.
אבל הממשלה נכנעה. בעיקר של לחציהם
הבוטים של שניים מח”כים הליכוד נגוסה
ואמסלם, שאיימו במארס 2016 להפיל את
הממשלה (שנשענה אז על 61 ח”כים, לפני
הצטרפות ‘ישראל ביתנו’). הממשלה נבהלה
והחליטה ‘לפנים משורת הדין’ ו’מטעמים
הומניטריים’ ועוד מיני בלה-בלה שלא היו
אלא סיפור כיסוי לכניעת הממשלה בפני
שני הח”כים הנ”ל, להעלות עוד 3000  אך
בפועל הועלו רק 640 (בתחילת 2018 הודיע
ראש הממשלה, על בסיס המיתווה והאיומים
(שבינתיים פקע כוחם, עם הצטרפות ליברמן
לקואליציה), על כוונה להעלות השנה כאלף
מממתיני אדיס אבבה וגונדר.
מה אומרים יוצאי אתיופיה עצמם? “מכתב הקייסים מזוייף


אללי אדמסו, ח”כ לשעבר, מתומכי העלאת ממתיני העלייה מאדיס אבבה וגונדר, אומר: “הכל נובע מחוסר רצון של ממשלת ישראל לסייע לעלייה מאתיופיה,  מאז מבצע משה”.

 


לשאלה בדבר הצהרתם של ארבעה ממנהיגי העדה: הקייסים סמאי אליאס מראשל”צ וזמנה מלקם מרחובות, והרבנים
אמיר מנגסטו מפרדס חנה ומבהרטו סלומון מגוש עציון: “מדינת ישראל החליטה לייבא אנשים שזהותם לא נבדקה מעולם ע”י בעלי הידע המקצועי, זקני ומנהיגי העדה…

אנו עלולים למצוא עצמנו עם מיליוני נוצרים מהגרים מאתיופיה המעוניינים להגיע לגן העדן הישראלי מסיבות כלכליות” – הוא משיב:

 

 “המכתב מזוייף. הקייסים לא חתומים עליו. רק שמם מוזכר אומר אדמסו פעיל מבקשי העלייה . בלי חתימות ובלי שהסכימו.  כמעט כל העדה קוראת להעלות אותם”. ולשאלה אחרת, בדבר האפשרות שהממשלה מתמהמהת בשל הקולות העולים מהקהילה להימנע מלהעלות את אלה שבחלקם שייכים לקבוצות נוצריות שרדפו מאות שנים את הקהילה היהודית עד כדי רצח והתעללות, אמר אדמסו: “אין קולות כאלה.

אלה תירוצים שמאחוריהם גזענות”. זו גם עמדת הפעילים הקולניים בלובי למען העלאת הממתינים.

 

 לעומת זאת מתחלחל הרב יצחק זגיה,  רב הקהילה האתיופית ברחובות: “ישראל
מעלה אזרחים אתיופים נוצרים רבים,  שמתחזים לפלשמורה, למרות שאין להם שום זיקה לעם היהודי. הלובי מוביל את הממשלה באף”.

 ואברהם ירדעי, מפעילי העדה: “אירגוני הלובי מוציאים כאלפיים איש להפגנות בדרישה להביא את האבא או האח – והלחץ הזה עובד. כיום כבר לא מדובר בבני הפלשמורה, אלא בנוצרים גמורים. רבים בעדה סבורים כמוני, אך מופעלים לחצים לעשיית דה-לגיטימציה לעמדה זו. הפכואת המאבק להעלאת הממתינים, למאבק
בגזענות. לכן המתנגדים מפחדים לדבר”.

 

  איינאו פרדה סנבטו, פעיל חברתי “התפקדו לליכוד – וסוחטים”בקהילה: “ממשלת ישראל חיה בפחד שמא תואשם בגזענות, ולכן מעלה מיסיונרים נוצריים מאתיופיה. העלייה בשני העשורים האחרונים הפכה לתעשייה שמגלגלת
מיליארדים ומפרנסת את המיסיון. מי שכבר עלו, הבינו את המשחק הפוליטי. הם התפקדו לליכוד, וכך סוחטים את הח”כים והשרים שימשיכו לתמוך בעלייה הנוצרית מיסיונרית מאתיופיה.  “ממשלת ישראל צריכה להגיד – עד כאן ולעצור מיד. אין סוף לאיחוד המשפחות ולא יהיה אף פעם. כשפלוני הנוצרי עולה, הוא דורש להעלות את המשפחה כולה – האבות והאחים, והמסחטה
האינסופית נמשכת. הקולות של אלה הזועקים להעלות את אבא ואמא, מרגשים מאוד, אבל מדינה יהודית שמדבר על הצורך לשמר קיומם של העם היהודי והמדינה היהודית, חייב לעצור. גם כשמדינת ישראל מפלה לטובה את יוצאי  אתיופיה, הם מאשימים אותה ללא בושה בגזענות. אין לחשוש מהאשמות גזעניות
בזויות ומופרכות. המשך העלאת הממתינים
ללא אבחנה, הוא הרסני לציביון היהודי של
המדינה וכפוי טובה”. מסכם גישה זו נציג הסוכנות לשעבר באתיופיה אורי קונפורטי: “רבים הם אזרחים אתיופים נוצרים, הנשואים בהווה או בעבר לאיש או אישה מבני הפלשמורה. כך שיחיד
שעשוי להיות קשור לזרע ישראל, גורר אחריו
נוצרים רבים שאין להם שום זיקה ליהדות.
כשבן הזוג של הפלשמורה כבר מוכר כיהודי,
הוא מגיש מצידו בקשה לאיחוד משפחות עם
קרוביו הנוצרים שנותרו באתיופיה, ואותו
תהליך של הבאת קרובים חוזר על עצמו וכך
הלאה עד אינסוף”.
הואיל ומדובר בסוגיה שמושתתת בסופו
של דבר על עובדות, אפשר בקלות מרובה
לבחון אותן ולהגיע למסקנות מחייבות.
אבל לא ייתכן שהמדינה תאפשר שוב ושוב
לאנשים שזהותם הלאומית אינה יהודית,
גם אם הם צעקנים, לתעתע בה. או שיעלו
כיהודים כשרים, או שיחדלו להטריד אותנו
בתואנות שווא. הבעיה הזו צריכה להדיר
שינה מעיני כל מי שזהותה היהודית של מדינת ישראל  יקרה לו .

התגובות סגורות לפוסט זה