זיכרון כואב ותובנות עמוקות.

מאת : שולה מולה

182

היום, כ”ח אייר,נקבע ליום הזיכרון ליהודי אתיופיה שמתו בדרכם לירושלים.
אני זוכרת את ע’ בשנה הראשונה בפנימיה, איך היא הייתה בוכה בלילות, מסיוטים על הוריה שנותרו מאחור, בסודאן. ביום, דברה עליהם עם המורה, באמצע השיעור. עבורה, הוא היה מישהו שיכול לעזור. אבל המורה, היה דבק במשימות הוראה שגרתיות: לימד עברית, דינים וגם קצת חשבון. הסיפורים הכאובים שלה ושל חברותיה לא סדקו את שגרת יומו.
בשנים אחרונות הרגשות על העליה דרך סודאן הולכות ומתעצמות. עצובה על המתים, כואבת את כאבם של החיים, אלה שראו איך יקיריהם מתים להם בידיים, שומעת עוד ועוד סיפורים על כאלה שנחטפו, ונזרקו בפתח האוהל, מכירה רבים שהוכו ונכלאו בכלא הסודאני.
בשנים האחרונות עולות בראשי גם שאלות כפירה – למה, בשם אלוהים היינו צריכים לעבור מסע אכזרי שכזה בסוף המאה ה-20? איך מדינת ישראל, שהייתה מעורבת עמוק בתוך אתיופיה בקשרים כלכליים וצבאיים לא ביקשה אותנו תמורת נשק שממילא נתנה?


לפעמים אני מדמיינת את סיפור העלייה שלנו וחושבת לעצמי: מה היה קורה לו הגענו במטוס היישר מגונדר? בלי המסעות ,בלי האבידות ובלי הצלקות? אך לצערי, דמיון לחוד ומציאות לחוד. הגענו שבורים לגמרי! כשהגענו אחי התינוק שקל שלושה קילו והוא היה בן שנה. הרופאים אמרו לאימי שהסיכוי שיצילו אותו הוא קלוש (המתורגמנית לא העזה לתרגם אלא רק בדיעבד כשאחי ניצל).
למרות מציאות זו, ישראל של שנות ה80 וה90, זו שנבנתה בין היתר על שרידי השואה, לא ראתה את השבר בגופם ובנפשם של העולים. איך לא חשבו אפילו לשאול, מה קרה לנו?
בשנים אחרונות אנחנו עדים לכך שהנפש המצולקת מהמסע, אינה מסוגלת עוד להחזיק מעמד. היא פשוט מתפרקת. רבים מבני ובנות הקהילה צעירים ומבוגרים סובלים מאתגרים נפשיים. אך המדינה שבאחריותה רוב הצלקות, מתעלמת.
בשנת 2008, ביזע ובדמעות של רבים מבני הקהילה ובתמיכה של בני בריתם הוקמה האנדרטה בהר הרצל, לזיכרון יקירנו שמתו במסע לירוסלם.

ישראל רוויית אנדרטות ותודעה של אבדן וזכרון התקשתה לכלול את הזיכרון שלנו בזיכרון הקולקטיבי. מקומם להבין שאפילו הזיכרון לא מחולק באופן שוויוני, יש מי שראויים, ויש מי שראויים בקושי.
מכאיב מאוד לדעת שהסירוב של המדינה להכרה באבדן ובצורך לזיכרון נבע מחשש מתביעת פיצויים על הנספים ושל הנפגעים. באופן פרדוקסלי, במקום שתעשה הכל לשקם את האנשים שנפגעו בין אם בשל אבדן בין אם בשל תלאות הדרך האחרים, המדינה מתעמרת בעולים ובילדיהם ומערימה קשיים על החיים שלהם.

התגובות סגורות לפוסט זה