מפגן ניצחון בני העדה האתיופית בבני החושך החברתי

מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ, שאל החכם באדם?

1,025

מאת :אבי יאלו

ניצחונה של וורקנש!

 

הקהילה שלנו, קהילת יהודי אתיופיה, היא קהילה מיוחדת במינה. אצלנו, יותר מבכל קהילה אחרת, כמעט ולא מסכימים על כלום. וגם על ‘הכלום’ לכל אחד ואחת דעה משלו. בשנים האחרונות, עם היווצרותן של רשתות חברתיות, המצב רק הלך והקצין. כולם בטוחים בצדקת דרכם וכל אחת ואחד משוכנע שדעתו היא הנותנת ואין בלתה. “שני יהודים, שלוש דעות”, הלכה למעשה.

מחלוקת ואי-הסכמה הן תכונות חיוניות המעידות על הביקורת ומקוריות המחשבה. לעיתים מדובר במחלוקות הרסניות ולא מועילות אך לרוב המחלוקת והביקורת היא מקור לצמיחה ושגשוג קהילתי וחברתי. אף אחד מאיתנו לא אוהב להיות מושא לביקורת אך כולנו צריכים לאפשר את קיומה של הביקורת.

וורקנש אמביה, אובחנה כחולת לוקמיה לפני מספר חודשיים, ומאותו הרגע היא מנהלת מאבק איתנים במחלה הארורה. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ, שאל החכם באדם. והקהילה, כן אותה קהילה שבכל ימות השנה לא מסכימה כמעט לגבי כלום, השיבה כאיש אחד בלב אחד: מתאחדים ומצילים את וורקנש!

הסיפור של וורקנש הוא סיפור יוצא מן הכלל. הוא סיפור על פניה היפות של קהילתנו. הוא סיפור שמזכיר לנו איך במשך אלפי שנים, שעה שעמים חזקים ושלמים נעלמו כלא היו מדפי ההיסטוריה, קהילתנו הצליחה לשמור על זהותה, מורשתה וישראליותה בכל התנאים. איך כאשר, לא עלינו, אחד מאהובינו הולך לעולמו, מחד גיסא, ואירועים של חתונות ושמחות, מאידך גיסא – הקהילה נרתמת בהמוניה. וורקנש, למעשה, מזכירה לנו וגורמת לנו להבין שיש דבר גדול יותר מהמחלוקות והרצונות של כל אחד ואחת מאיתנו – אין אני, יש אנחנו. ואין אנחנו אלא קהילה. אותם אלפים של בני ובנות קהילה שפקדו את תחנות עזר מציון בכל הארץ הבינו שבכדי להציל את אחותנו כולנו חייבים לאחד כוחות. זו, במידה מסויימת, המידה שחסרה לנו בימים אלה. הערבות ההדדית.

ההתגייסות של הקהילה להציל את וורקנש טומנת בחובה מסר עמוק. הובלת שינוי ושגשוג של הקהילה יכול להתקיים רק על בסיס ההבנה שאין לנו אלא את עצמנו. בלי הבסיס התודעתי הזה אפשר שנהיה עוד שבט שמורכב מאוסף של בני אדם שאין להם שום דבר זולת האני.

ההיסטוריה שלנו מורכבת מאינספור של עדויות ומקרים בהם הקהילה הצליחה לשרוד בזכות הרעיון הקולקטיבי וההבנה שהתמקדות ב”אני” יהרוס את ה”אנחנו”. זהו למעשה הדבר שחוללה וורקנש בעל כורחה – ההבנה שאנחנו יכולים להתווכח ולריב על כל נושא, ועדיין נזכור “מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה”.

 

ההבנה הזאת היא סלע קיומנו והיסוד לאחדותנו. חשוב לטפח את אחדות הקהילה, ודרכה לחבר את החברה הישראלית בכללותה. אילו החברה הישראלית הייתה יודעת לזהות את הערכים הללו ומאמצת אותם, החברה הייתה יוצאת נשכרת.

וורקנש ניצחה כי יצר החיים גבר על יצר המחלוקת, אך למעלה מזה – וורקנש ניצחה כי בחרנו ב”אנחנו” ולא ב”אני”. ובעיקר, וורקנש, בחיוכה השובה לב – הצליחה לגעת ולחבר את כל הקהילה “כאיש אחד בלב אחד” ובזכות זאת נדע גם לחבר את כל הקהילה ולהשיב את אחינו אברה.

לא נותר לנו אלא להתפלל שנזכה להתבשר בבשורה המשמחת שנמצא תורם מתאים לאחותנו וורקנש אמביה, ושבעזרת ה’ היא תזכה להיבדל לחיים ארוכים, בריאים וטובים אמן!

 

הכותב הוא אבי יאלו

יליד 1984 מקרית עקרון, פעיל חברתי, מנכ”ל ארגון הל”ה לשעבר – למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח. חבר במספר התארגנויות וולונטריות, חברתיות, שתכליתן מיגור האפליה והגזענות והובלת שינוי בר-קיימא. בין ההתארגנויות אפשר למנות את ‘פורום חשיבה משותף למאבק בגזענות’, ‘חדר מצב–צדק חברתי’. בוגר תואר ראשון במנהל עסקים.

התגובות סגורות לפוסט זה